אחת הנקודות שבהן מפיקים מנוסים נתקעים היא דווקא לא בסאונד אלא במבנה.
יש מאסטר לופ מטורף של שמונה תיבות, אבל הוא לא הופך לטראק. כאן נראה איך לבנות ארנג'מנט לטראק אלקטרוני בשתי גישות משלימות שעובדות יחד - הנדסה לאחור (Reverse Engineering) של רפרנס כדי לקבל שלד מבני, ושיטת ההחסרה (Subtraction Method) שלוקחת את המאסטר לופ ופורסת אותו לטראק שלם.
הנדסה לאחור: לחלץ שלד מבני מרפרנס
לפני שנוגעים בארנג'מנט של הטראק שלנו, כדאי לשאוב מבנה מוכח מטראק שעובד. בוחרים רפרנס שקרוב לז'אנר ול-BPM של מה שאתם מפיקים - עדיף התאמת BPM אחד לאחד. כדי לקבל קריאה מדויקת של אורכי הסקשנים בתיבות.
פותחים ערוץ מידי ריק שישמש כפנקס: מאזינים לרפרנס ורושמים לאורך ציר הזמן מה שומעים - מה נכנס, מה יוצא, היכן מתחלפים החלקים, היכן יש ברייק. כדי שזה יהיה קריא ויזואלית, צובעים את האזורים בצבעים לפי רמת האנרגיה. נוח לקבע מוסכמה: צבע חם = פיק או מאסטר לופ, כלומר הרגע שבו כל האלמנטים מנגנים יחד במלואם, וצבעים קרים או בהירים לסקשנים ברמת אנרגיה נמוכה יותר.
חשוב להתייחס לסכמה הזו כמשרטט ראשוני בלבד ולא כחוק. ברגע שיש לכם מפה גסה אפשר לסטות ממנה, להוסיף תיבות, לקצר חלקים או להחליף סדר לפי תחושה. הערך האמיתי הוא שעכשיו יש לכם מסגרת מספרית של תיבות שעובדת - והתרגום שלה לטראק שלכם קורה מאוד מהר אם עובדים לפי הסכמה במקום לאלתר מאפס.
הפרדת סטמס לניתוח עמוק יותר של הרפרנס
כדי להבין באמת איך בנוי ארנג'מנט של רפרנס, אפשר לפרק אותו לחלקיו. בהמון DAWS כיום יש אפשרות להפרדת סטמים לארבעה ערוצים: Vocals, Drums, Bass ו-Others. אם לא בתוכנה עצמה יש אינסוף אתרים עם שירות אונליין שיעשה את זה
להבנת מבנה זה זהב. כשהאלמנטים מופרדים רואים ויזואלית בדיוק היכן התופים נכנסים, היכן נעלם הבאס לפני ברייק והיכן נכנס הליד. אפשר לבודד את ערוץ התופים בלבד של הרפרנס ולהקשיב לבנייה הריתמית במנותק - תרגיל מצוין לאימון שמיעה ולהבנה של מה משתנה בכל חלק.
ניתוח ויזואלי: מפת כניסות ויציאות לכל קבוצת תדרים בלי לנחש באוזן בלבד.
אימון שמיעה: הקשבה לערוץ בודד (למשל Drums) להבנת הגרוב והמבנה.
סורסים לסאונד דיזיין: הסטמס שמתקבלים אמנם באיכות מעט ירודה אך שימושיים כחומר גלם לעיבוד נוסף.
שיטת ההחסרה: מהמאסטר לופ אל הטראק המלא
המאסטר לופ הוא השיא של הטראק - הנקודה שבה כל האלמנטים מנגנים יחד. הטעות הנפוצה היא לנסות 'לבנות לשיא' על ידי הוספת כלים בהדרגה. שיטת ההחסרה הופכת את הכיוון: מתחילים מהשיא המלא ומחסירים ממנו, ואז חושפים בחזרה. כך כל סקשן בטראק הוא תת-קבוצה של המאסטר לופ, מה שמבטיח שהכל מתחבר מוזיקלית מהרגע הראשון.
סדר הפעולות:
מסמנים את המאסטר לופ ומשכפלים אותו לאחור לכל אורך הטראק. עכשיו כל הטראק 'מלא' מתחילתו ועד סופו באותו לופ.
שמים את כל הערוצים על Mute
עושים UNMTE אחד אחרי השני קדימה לאורך הזמן, בערך כל ארבע תיבות, מהאלמנטים הבסיסיים אל המורכבים יותר.
ככל שמתקדמים לעבר הפיק, נחשפות יותר שכבות - עד שבמאסטר לופ עצמו הכל פתוח שוב.
התוצאה היא בנייה טבעית של אנרגיה שמגיעה מבפנים: לא מוסיפים כלים חדשים, רק חושפים מה שכבר קיים, ולכן כל כניסה מרגישה אורגנית. ככל שיש יותר שכבות בסקשן הריתמי, אפשר לפתוח דברים קטנים יותר בכל פעם וכך לייצר מעברים עדינים ומדויקים. חיתוך זנב של ריברב או אפקט לפי נקודות המעבר מוסיף 'דבק' קצבי. וכמובן - הארנג'מנט נשאר גמיש: תמיד אפשר להוסיף תיבות, להרחיב או לשנות בהמשך.
כשמשלבים את שלוש הגישות - שלד מבני מהנדסה לאחור, ניתוח סטמס מדויק, פריסת מאסטר לופ בשיטת ההחסרה - מתקבל תהליך חזרתי שמוציא אתכם ממצב של 'לופ תקוע' אל טראק שלם עם דרמטורגיה ברורה. במקום להילחם בעמוד ריק, אתם פורסים אנרגיה שכבר יצרתם, וזה בדיוק ההבדל בין סקיצה מבטיחה לבין טראק שמרגיש גמור.